זוגיות במילואים

מה למילואים ולהתמכרות לסם?

האיש שלך היה במילואים, והוא כבר משוחרר.

יותר נכון- הבטיח לך שהוא משתחרר סופית,

ואחרי שבוע עוד צו מפתיע..

ולמה הוא בכלל מסכים? אינך מבינה..

הרי כבר היה בכל הסבבים. החברים שלו כבר לא הולכים.

בטח כייף לו, יש לו שם הווי.. אז הוא בורח, קצת חופש מהבית בתחפושת ציונית, את חושבת לעצמך.

ואת? את פה לבד, עם הילדים, בין ערימות של כביסות, שכחת כבר מה זה אודם או חולצה שלא נשמטת מעבר לכתפייך, אותה את מושכת שוב ושוב אחת לכמה דקות..

הרי זה לא חשוב. גם ככה אין מי שמסתכל..

גם כך בסוף היום את שוב נשארת לבדך.

אם זה מוכר לכן, אתן לא לבד..זה הניגון (העצוב יש לומר)

שאני שומעת שוב ושוב

מנשות המילואים.

אתן לא אוהבות שקוראים לכן "גיבורות". לא בחרתן בזה, אתן לא רוצות גביע.

אתן רק רוצות שקט, שגרה

ושיהיה שוב מי שיקום בלילה לתינוק ומי שיחייך אליכן

 ויתן חיבוק שאומר "הכל בסדר אהובה, אני כאן".

אם את בעצמך אשת מילואימניק או מכירה כאלו, זהו פוסט חשוב ביותר!!

חשוב שתשמרו ותשתפו כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים שיקבלו אולי קצת תקווה במילים האלו...

.

מה קורה בעצם כשהבעל חוזר מהמילואים?

האישה חיה לה במציאות בה המטלות, הדאגות והמחוייבויות נותרו כשהיו (ואף גדלו- ילדים עם התקפי חרדה, ריגרסיה בלימודים, דאגה על שלומך ושלום חבריך וכו. ) אבל יש פחות ידיים עוזרות בבית, פחות עין טובה שמסתכלת ומעריכה, פחות אוזן ששומעת את כל הקושי ובכלל מה שעובר עלייך.. ופחות פה שיאמר את המילים הנכונות, שיחייך, שינחם..

ואת- את רק מחכה שיבוא וישלים את החתיכה החסרה הזו. שיקח ממך, שיהיה לצידך, שיאפשר לך לפגוש שוב את עצמך – נחמדה, מחייכת ונעימה לבריות.

מה קורה אצל האיש שלך בזמן הזה?

אל תתבלבלו, בין אם האיש שלך לוחם בחזית ובין אם לאו, המסגרת הצבאית, היריות, תנאי השטח, הידיעות השוטפות, הלינה בתנאים הזויים, שעות הערות בלילה.. כל אלו יכולים לגרום להמון שינויים במוחו של הגבר.

אז איך יכול להיות שדווקא החזרה יש בה מן הריקנות ולא להיפך?

בעקבות מותו הטראגי של החייל אלירן מזרחי ז"ל, שתיאר את הלחימה כ"סם נדיר, חזק ועוצמתי" שהוחדר בו, בעוד שהשיבה משדה הקרב נחוותה כ"גמילה קשה עד כדי סבל בלתי נסבל", נמצא שהלחימה בשדה הקרב משולה ל"התמכרות לסם" – הריגש והחוויה שבסיכון האינסופי, היריות כרעש רקע קבוע, האדרנלין שלא עוצר והדופמין שמתגבר ומתגבר..

כל אלו מייצרים חוויית התמכרות, ולכן ההגעה הביתה, כמוה כגמילה – והתסמינים ממש כמו "קריז": כעס, חוסר סבלנות, ריקנות, אטימות. השגרה הנעימה הופכת למשעממת ולסתמית, הריגושים הקטנים שבבית נראים ריקים מתוכן, המציאות כה דלה ויבשה לעומת עוצמות הריגוש וההתמכרות, והפער בין העולמות כל כך עמוק וקשה לגישור..

אני רושמת את המילים האלו, כי אני שומעת נשים מיואשות וכועסות, שרוצות את הגבר שלהן בחזרה,

שאומרות שהן כבר למדו להסתדר לבד ושהוא רק עול עבורן.

והגבר שלהן עומד מולן חסר אונים, צריך עוד בעצמו לפגוש ביד מושטת, ומתקשה למצוא את המילים הנכונות מול האישה שלו.

מקווה שעכשיו אחרי שאולי הצלחתם לראות את התמונה קצת אחרת, תוכלו לקחת נשימה עמוקה ולהבין שזה תהליך, תהליך שיוכל לקרות רק אם תהיו שם אחד לצד השנייה, תתמכו ותחבקו, בלי הרבה מילים.

תשאלו אחד לשלום השניה, ותראו באמת מה יכול לעזור? הם לא רק גיבורים שהתנדבו, הם גם בני אדם שצריכים עכשיו מישהו שיבין לליבם, ויהיה מוכן להכיר בכאב שלהם, ולהיות שם לצידם בלי תנאים.